עצירה, התבוננות ומה שביניהם (צניעות)

תחשבו על זה, לרוב, כולנו על אוטומט.

מהרגע בו אנחנו מתעוררים, מכינים את הכריכים לבית הספר,

נוהגים לעבודה, מקפיצים לחוגים, מכינים את ארוחת הערב,

מתארגנים לקראת שינה…

למדנו לעשות דברים על אוטומט וטוב שכך, 

אחרת המוח היה מתפוצץ מרוב משימות שנדרשות

להפעיל בהם כ”כ הרבה אנרגיה ומחשבה.

יחד עם זאת אני תוהה לפעמים:

האם האוטומט הזה השתלט עלינו יותר מדי?

קצב החיים הופך להיות דורשני יותר, 

המציאות מאתגרת, 

הילדים הם לא הילדים של פעם (נשמע לא מעט פעמים).

נראה כי התרגלנו ואפילו התמכרנו לתחושה של המשימתיות, 

התקתוק, לעמוד בקצב.

אני תוהה מתי יוצא לנו רגע לעצור ולהתבונן?

לשאול את עצמנו למה אנחנו זקוקים עכשיו? 

האם יש משהו אחר שאני רוצה לעשות?

מה הגוף אומר לי? איך אני מרגיש?

לא לחכות ליום ההולדת או לתחילת שנה חדשה,

אלא לעשות זאת בשוטף כחלק מהשגרה.

אני מאמינה שברגע שנדע לעשות זאת עבור עצמנו,

הילדים שלנו ילמדו לעשות זאת עבור עצמם, ובהמשך אפילו עבור האחר.

לפעמים, נראה כי השאלות האלה אינן לגיטימיות או ברורות מאליהם.

הרי שאנחנו יודעים טוב מהם, אנחנו המומחים לחייהם.

נדרשת כאן מאיתנו ההורים סוג של צניעות.

לסמוך עליהם שדווקא הם המומחים לעצמם.

שעלינו מוטלת המשימה לעזור להם להכיר את עצמם, 

לחקור,

לשאול שאלות,

לעצור ולהתבונן.