עופו גוזלים

אחרי שלושה חודשים בהם כולנו היינו צמודים צמודים, הבנים חוזרים ללימודים .

מחבקת אותם חזק ואומרת להם כמה אני גאה.
מבקשת שיקחו את היום באיזי, לנשום לפני שצוללים חזרה.
מבקשת שיתנו לעצמם זמן להסתגל לשגרה.
אנחנו מגיעים לבית הספר, ואני מבינה שהם אמנם מתרגשים אבל שאני קצת יותר.
הם כבר לא מבקשים להחזיק להם את היד,
אני נמצאת שם איפשהו בתוכם, הם יכולים כבר לבד.
הגדולים בני ה 11 פשוט נכנסו, אמרו “ביי אמא” ונעלמו.
חשבתי לעצמי… רגע מה עם חיבוק נוסף…
אני מבקשת מהמורה ללוות את יונתן בן ה 7 לכיתה,
המורה מסבירה שאין אפשרות להיכנס יחדיו.
יונתן מרים את ראשו ואומר :
” אמא אני אוהב אותך, אני יכול לבד “.
ברגע זה, העיניים שלי החלו להתמלא בדמעות קטנות .
עכשיו תורי לשחרר, הגוזלים שלי מבקשים לעוף מהקן.
אני מזכירה לעצמי שגם אם לרגע זה מערער,

עופו גוזלים אני תמיד אתכם.